* חרדת דיבור מול קהל הינה תופעה שמתרחשת אצל אנשים ונשים שדיבורם הַרגיל חלָק וללא בעיות, להוציא מצב מסוים בו הם פשוט לא מסוגלים לדבֵּר. מדובר בחרדה תלוית מצב.
* קיימים מקרים פחות חריפים, בהם הדובר מדבֵּר אך סגנונו וצורת דיבורו או תנועות פיו וגופו, נפגעים, ולאחר מכן הוא חש מבויש. או שלמרות שהדיבור קולח, סובל הדובר מהתרגשות מייסרת שעות או ימים בטרם עליו לעמוד מול המשימה.
מספר דוגמאות:
1. בפני עשרה קרובי משפחה וחברים קרובים המתכנסים למסיבת יום הולדת.
2. בפני קהל גדול של חברים ובני משפחה, באירוע חתונה, בר מצווה, מסיבת סיום. אפילו ירצה הדובר לקרוא מתוך הכתב, הוא חש שמשהו ישתבש והוא 'יתפדֵח' מול כולם.
3. בעת שיחת טלפון בלבד, כאשר מישהו עומד ליד הדובר, הדובר נחסם!
4. שירה מול ציבור, למשל בקריוקי.
5. בטרם בר מצווה, לפעמים דואג ילד עדִין (או הוריו) שמא דרשתו 'תִצלע' או שימלמל משהו בלתי מובן מתחת לשפמו (העתידי…). כיוצא בזה בנוגע לילדה נבוכה לקראת חגיגת בת מצווה. לא מעט אנשים חוו נישואים שנִיים. בר מצוה ובת מצוה לעומת זאת הם מאורעות חד פעמִיים- אז לא חבל לפספס?
עודף בטחון עצמי של חתן/כלת השמחה, מביא גם הוא במקרים רבים לדיבור רציף מידי, ולא מספיק מובן.
* קריאת התורה והפטרה, קלוֹת יחסית לביצוע בגלל שמדובר בקטעים מנוגנים. נשיאת דברים בקול רגיל פרוזאי הוא ענין קשה יותר, ובמרבית האירועים חתן בר מצווה 'מדבר בשקט אל עצמו' בפני הנוכחים, או בולע את המילים החגיגיות והמקודשות שהכין וליטש במשך חודש ימים. אפשר בנקל לוותר על ה'מופע' הזה בעזרת הדרכה קצרה.
שכיח יותר בחברה הדתית והמסורתית
6. בנוגע לבר מצווה, ראה מס' 5 .
7.ישנם הנרתעים וחוששים מאמירת דברי תורה מול קהל גדול או אפילו בשולחן שבת מצומצם, מן הכתב או שלא מן הכתב.
8. קיימים כאלו הנרתעים מלשמש שליח ציבור בבית הכנסת או לומר הפטרה, למרות שכאן עוסקים אנו בקטעים מוגדרים שחלקם כנ"ל מנוגנים. לא פעם הורגל אדם לוותר על הזכות והחוויה להיות שליח ציבור וכדומה, אבל פתאום (לא עלינו) נופלת עליו חובה לומר קדיש על קרוב שהלך לעולמו, ומסכת האי נעימויות הכרוכה באמירת קדיש מייסרת אותו שנה שלמה. המת אט אט נשכח מן הלב, אך החי סובל וסובל…
דברי סיכום כללים:
האמת היא שכמה מן הנמנעים לבטא את עצמם, פשוט טועים. הם מפחיתים בהערכת עמידתם מול ציבור, והמועקה הרגשית מתעצמת ככל שחולף הזמן. לעומתם, אחרים אינם שוגים בהערכת עצמם, והם אכן 'יתָקעו' למול הציבור.
בשני המקרים ניתן המחסום לריפוי במדורג ובדרך שלא תסַכֵּן את המטופל בחוויה משפילה. אנשים ונשים בוגרים ומבוגרים נוהגים לקבל תופעות אלו כגזרה שלא ניתנת לשינוי. "זה ממש בלתי סביר שבגילי ניתן לשנות את אופיִי", רגילים הם לקבוע בנחרצות – ונבואתם מגשימה… את עצמה.
תפיסתם פשוט אינה נכונה! היות וישנם דרכים מחוכמות להתגבר על מחסומים אלו ללא מהפך באופיו של האדם. קיימות טכניקות שהן מעין קביים המונעות אפשרות 'נפילה'. מה שכן נכון, הוא, שהשיפור שיתרחש ביכולת העמידה מול ציבור, בעקבות הטיפול, יקרין בוודאי להתחזקות האישיות.
* ההימנעות הכרונית מלבטא את עצמך למול ציבור, היא במקרים רבים, קטיעה צורבת של אישיותך, וצמצום בהפקת הכישרונות ושמחת החיים.
הטיפוסים 'האמיצים יותר' שמנחמים את עצמם, באמירה "אני מסוגל – אבל בהזדמנות אחרת", גם הם לאמיתו של דבר יַשהו את האתגר שוב ושוב עד לאין סוף… יגיעו לגיל מבוגר, יביטו לאחור ויאמרו באנחה "חבל מאוד שהחמצתי". כדאי אפוא שיכירו בכך כבר עכשיו.