* רוב גדול של המגמגמים הם ממין זכר, לכן האתר ידבר בלשונם.
* הנך נבוך ומבויש מפאת היותך מגמגם, מבודד במקצת מהחברֶה, או אינך מצליח להפיק את כישרונותיך ויכולותיך היות ואתה נמנע מלדבּר כל אשר בלבך – אל תמתין עוד ועוד, לשווא.
* החיים לא נועדו לסבל. הסבל מחלחל בפְנים ואוכל כל חלקה טובה באישיותך, כך שאפילו תתרפא בעתיד, נותר בדרך כלל פצע נפשי מן העבר. ניסיון להרוויח זמן, הנו לפיכך לאמתו של דבר, הפסד זמן.
* אי הנוחות החברתית של לא מעט מהסובלים מגמגום, אינה כמו אי הנוחות שחווה מי שיש בו מום גופני (כגון יד חסרה שלוש אצבעות). תחושתם עמוקה וצורבת ממש, מפני שחלק אינטימי (חלש, נחות, מגוחך ואפל) במרכז נשמתם נגלה ונחשף לעין כל.
* תיאור זה שתיארתי תואם לרוב המגמגמים, בוודאי לא לכולם. אם לא אלו הן חוויותיך, אנא עיין באתר זה בקישור 'גמגום ושחרור ממנו' .
* למרות שנדמה שחסֶם הגמגום והרגשות הנלווים לו, חזקים ממך עשרת מונים, אתה עשוי להיות מופתע לטובה, הפתעה דרמטית: ישנן דרכים מתוחכמות ומחושבות היטב, לעקוף ולפורר מכשול עקשני זה שנראה בלתי עביר, להניב תוצאות נאות ולשפר חדוֹת את מצב רוחך.
* גמגום ורגשות שליליים הסובבים אותו, הנם מרכיב קבוע באישיותך. כבר הורגלת בחברתם, ואי שם תחת סף המודע נוח לך להתחמם בחוּמם. על כן למרות שביוזמתך פנית בכנות לסייע בידך להשתחרר מהגמגום, עדיין יש מקום לברר האם החלטתך נחרצת ועמוקה מספיק, לאזור אומץ לקראת שינוי של ממש – או שבסופו של דבר תכשיל אתה את עצמך על ידי ביצוע 'מגומגם' של המטלות ? התשובה לשאלה זו מתגלית כבלתי פשוטה.
* שכיח מאוד המצב בו אין למגמגמים אֵמון ביכולת המטפל לפתור את הבעיה. כמה וכמה מגמגמים סבורים שישנן רק שתי אופציות : או שכל המטפלים רק מבלבלים את המוח ושהגמגום חולף מאליו, או שאינו נרפא לעולם. טיפולים קודמים שהכזיבו מסייעים רבות לחוסר האמון ההרסני הזה.
* יש מקומות ושיטות שבשלבי הטיפול הראשונים אצלם, חל שיפור, אולם עם הזמן מתגלה שיש צורך להמשיך ולתַרגל ולתַחזֵק אותו ללא סוף. מי שלאורך השנים התנסה במספר מקומות טיפול, והתאכזב, קל להבין את כאבו ולהזדהות עם זהירותו וחשדותיו, זה מצד אחד. ומצד שני, זהירות קיצונית תביא לידי כך, שאפילו תכיר רופא מומחה ויעיל, אתה תפקפק באמינותו. הווה אומר, החשש מאכזבה אפשרית, הוא לעיתים חשש משתֵּק. אתה זהיר "שלא ליפול בפח", אתה דורש הוכחות כמעט מתמטיות שהשיטה אכן עובדת, וממתין עוד ועוד, והנה חלפו 10 שנים.
* ובכן אין זה נכון! גמגום זו בעיה שניתן להתגבר עליה, והדבר תלוי הן ברמתו המקצועית של המטפל, ובעיקר באופי השיטה שאימץ לעצמו, הן בנכונותו של המגמגם לבצע בעקביות את המטלות הנדרשות ממנו. העובדה שניסיון מסוים נכשל בעבר, אינה מכריחה שניסיון נוסף ייכשל בעתיד – שהרי אתה עצמך השתניתָּ. ארצה להיות זהיר במלותי, אבל מקומות רבים אכן עובדים בשיטות ישנות שתועלתן מפוקפקת אם בכלל, או בטכניקות חדשות חובבניות המשוּוקות באגרסיביות צבעונית אף שהן חסרות ערך. מצד שני המחקר המדעי איננו דורך במקום ואין בסיס לביטחונך שמאז הניסיון הכושל לא התגלתה טכניקה חדשה (ראה 'גישת הרבדים' באתר זה).
אגב, ישנם מגמגמים שנועדו מראש להיגמל מהגמגום ביותר מטיפול רציף אחד, מפאת חוסר בשלוּת מצדם (במישור: אינטלקטואלי / משמעת עצמית / צורך נפשי ספציפי המעכב התקדמות). במקרים האלה, יש להפסיק כל עשייה טיפולית בתקופת פסק הזמן, ולאחר מכן לשוב לגל טיפולִי נוסף.
* כמה וכמה מגמגמים גולשים בפורומים, מחליפים חוויות ומידע רלוונטיים, נפגשים לפרקים לתרגל ולהתעודד יחדיו. זה כמובן טוב ונאה וגם מועיל בצד הרגשי. אך, אם אינני טועה, לא פעם האווירה משדרת בצורה סמויה, הרמת ידיים עד לכדי ציניות לגבי אפשרות ריפוי, וכאילו "לא נותר לנו אלא לחמם אחד את ליבו של השני , צרת רבים חצי נחמה, ואולי… פה ושם ניתן לשפר פרט שולי ".
אפשר להבין שאחרי שנות ניסיונות כושלים מגיעה כניעה והשלמה, זה בהחלט אנושי וטבעי. עקרונית, אפילו חכם ונבון להשלים עם מציאות כרונית ולשמוח במה שיש, במקום להתעסק עם מה שאין . אולם אין הצדקה להפוך את הפסימיות הספקנית, לאמונה לוהטת האוטמת את האוזן מלהקשיב לקולות חדשים. לדעתי ולידיעתי, הפסימיות מבוססת על היכרות בלתי מעמיקה של הנושא. זה עצוב.
* במשפחה שלי היו כמה וכמה מגמגמים, והאוטוביוגרפיה המעניינת שלי עצמי בתחום הדיבור מוכיחה כמה שוגֶה הייאוש הפסקני הזה, ולא זה המקום לשטוח את הפרטים. הריני חולק בנחרצות על הטענה שאי אפשר לרפא גמגום אצל מבוגרים. ה'מומחים' שסבורים כך – פשוט טועים! אפשר ואפשר לרפא זאת לחלוטין. אלא כן נפשו של המגמגם הוותיק מעכבת בעדו מלבצע את כל המטלות או את חלקן הגדול, ולצערי כנ"ל אין זו תופעה נדירה כלל.
* הגמגום (או "חרדת דיבור מול קהל"), הופך עם הזמן חלק מהאישיות, כפי שציינתי. ולכן בצד רצונך להיפטר מהבעיה, יש רתיעה בלתי מודעת מהשתחררות מוחלטת ממנה. לא פעם יש רווחים סמויים מהימשכות הגמגום (דוגמא אפשרית: להרגיש מחובר לילדוּת על ידי קבלת חום ורחמים). כמו כן עצם הפנִיה לטיפול כרוכה בהודאה (לכל הפחות באורח זמני) שאינך מקבל את עצמך כפי שאתה, והודאה כזו מכניסה אישיות בוגרת לבלבול ולפעמים לסדקים חמורים בביטחון העצמי. שכּן לעיתים, שנים ארוכות נדרשו למגמגם לקבל את עצמו כאדם שלם, והנה מוטל עליו עכשיו להשתחרר מהקביים הזמניות הללו, ולהכיר בכך שאֵלו קביים בלבד, מכשיר טכני, ולא 'אידיאל נצחי' שאסור לוותר עליו.
* בשטח, רוב המגמגמים הבוגרים (מגיל 25 ועד… 105) נדחפים מבפנים לדחות ולדחות את מועד הפגישה הראשונה עם המטפל, ולאחר שסוף סוף הייתה פגישה, הם מורחים את הזמן לקראת המפגשים הבאים ומוצאים לכך תירוצים טכניים שונים, טכניים וכביכול מקריים: "אני עמוס בעבודה, עכשיו חורף ומזג האויר קשה, עכשיו קיץ וצריכים לצאת לחופשה, אני עובר דירה, בעזרת ה' אחרי החגים….".
זכור: הזמן חולף, התהליך הטיפולי נקטע, ולך נדמה שמנימוקים של ממש, בחרת שלא לטפל בבעיה, ובהזדמנות קרובה יתכן ותשוב. לצערי בדרך כלל תיעלם, ולא תשוב אלא אולי… בעוד כמה שנים, אם בכלל ! פתאום תגלה שאת גלגל הזמן לא ניתן להשיב אחור. כמה חבל!!
* גישת הרבדים אותה פיתחתי, עומדת על כמה וכמה יסודות והבנתה מצריכה חדות מחשבה. לפיכך העדפתי לתאר אותה בכלליות, ולא להציג חצאי רעיונות שיתפרשו ע"י הקוראים באורח שגוי לגמרי. בעיקר מתקשים השומעים להבדיל בין כמה מונחים שגורים וידועים, שמשמעותם ותפקידם בגישת הרבדים, הוא במישור שונה.
* מספרים שבאחד מבתי האבות קיים אגף מיוחד ל 'רווקים ורווקות, צודקים וצודקות'. שם יתגוררו אלו שדחו שידוכים והצעות לזוגיות, בנימוקים הגיוניים. אבל חלפו השנים, הרווק נותר צודק מאוד וגם בודד מאוד. סיכום: ספקנוּת ופקפקנות כרונִית אינן תוכנית יעילה לחיים. מי שמחפש ביטחון מלא בטרם יצעד צעד בכיוון הנכון, טועה בגדול.
* אל תתבייש ואל תתייאש. היה חכם ולא רק צודק.
* הרם טלפון או שלח Email ונסה פגישת היכרות, היכרות גם עם עצמך באמצעות שיחת בירור עמוקה עימי. שיחה ארוכה אחת מניבה מבט חדש ורחב על אופי הבעיה שבפניך. אז תדע מה צפוי ומה ההשקעה הנדרשת ממך. לא פעם, שיחה זו לבדה, דיה לגלות שבעייתך קטנה הרבה יותר מכפי שסברת. לעיתים תקבל זווית מבט חדשה ויתגלה שגמגומך בדרך שהבנת אותו, אינו בעייתך העיקרית. בכל מקרה, לאחר הפגישה תחליט על המשך דרכך.
יש לי הכרות מיוחדת עם הווי החיים הדתי והחרדי. והמלצות רבנים.