* גמגום הוא ליקוי וכאב אינטימי הנוגע בהפקת עצמך למול הזולת. ( אולם יש יוצאים מכלל: ילדים קטנים וכן מיעוט קטן מהבוגרים, אינם מוטרדים מנוכחות אדם אחר, ומגמגמים בסגנון זהה כשהם לבד בחדר כמו בנאום מול 200 איש ).
* הגמגום הקלאסי הוא תגובת נגד לחסָם בפעולת הדיבור, תגובה המביאה לשיבושי דיבור המלוּוים סימני מאבק, ותנועות פנים וגוף חריגות, הגוררות לא פעם מבוכה ניכרת על פני המדבֵּר, ומסיטות את תשומת הלב ההדדית מתוכן השיחה, כלפי אופן הדיבור, ועד לכדי למבוכה הדדית. אך לאמתו של דבר, גמגום במובן העמוק והשלם של המושג, הוא, כל התנהגות שמטרתה לחמוק מהחסם בדיבור – התנהגות הגוֹבה מחיר ממשי ממי שנוקט בה. כגון, הימנעות (חלקית או מלאה) מדיבור, או שימוש במילים חלופיות באופן שסגנון הדיבור הופך נמוך בהרבה מיכולתו הניסוחית של הדובר. כיוצא בזה, שימוש באינטונציה מוזרה או צחוק שלא בַּמקום או בליעת מילים, וכן תנועות פנים ועיניים חריגות, ועוד.
* ליקוי זה המשלב דרך כלל שיבוש גופני ונפשי כאחד, בר גוונים ובני גוונים. תלמיד אחד מתקשה בדיבור חופשי בפני ידידיו יותר מאשר קריאה מן הכתוב, ומגמגם שני מתקשה דווקא בקריאה מן הכתוב הכופה עליו להשתמש במילים המסוימות, ומעדיף דיבור חופשי. על כן כל הכללה בנושא זה, מזיקה ומטעה בנוגע למסלול הריפוי הרצוי.
פלוני מגמגם יותר בפני הוריו או בני משפחתו, בהשוואה לפורום פחות קרוב. אך ברוב המגמגמים הדיבור קל יותר בבית. בדרך כלל שיחה בטלפון קשה יותר מאשר שיחת פנים אל פנים, אבל לא פעם קיימת תופעה הפוכה. ישנם המתקשים דווקא מול דמויות רכות ונעימות, ואילו כשהם בויכוח או בכעס עם מישהו זר יחסית, דיבורם זורם יותר. לרבים מהמגמגמים הסבר אינדיווידואלי ( טבעי ופשוט בעיניהם), להבדלי התגובה בפורומים השונים.
* ישנם כאלו שנדהמים מתופעה גלִית, כלומר, כמה ימים או שבועות דיבורם חסום עד לזוועה, ובזמנים אחרים הגמגום מינורי ואפילו נעלם. התופעה הגלית מתסכלת במיוחד, כי אתה אומר לעצמך "הפה שלי בסדר, הכול נורמלי במשך שבועיים, אז מה ההסבר לעזאזל לגמגום המוזר, ברור שאני יכול וחייב לעקור את הנגע הזה". את מרבית חילופי המצבים אפשר בהחלט להסביר למטופל, ומיעוטם ניתנים להבנה חלקית בלבד. וכולם ניתנים לריפוי.
* בחברה הדתית ישנן מאפיינים נוספים. עליה לתורה, ירידה לפני התיבה, מהווים מקור לסבל רב למי שמגמגם, אך בחלק ממקרים דווקא מגמגמים כבדים מצליחים במקביל להיות שליחי ציבור כמעט בלי כל קושי.
כמו כן נפוץ בציבור הדתי לומר דברי תורה בהזדמנויות רבות, ומי שנשללה ממנו היכולת הזו עִם שהוא מסוגל לכך – הוא פשוט אומלל.
* חשוב לציין: החֶברה הסובבת מרוכזת בגמגום הרבה פחות מכפי שנדמה למגמגם.
* מצבו של המגמגם עדיף ממצבו של הנמנע מלדבר בסיטואציות מביכות. מפני שהנמנע מלהשתתף בשיחה ודיבור נאכל מבפנים, חלֶק מזרימת החיים הטבעית נשלל ממנו, וסופו לשלם מחיר כבד כתוצאת תסכול מתמשך זה.
* יושם לב: 'אסטרטגיית ההימנעות' ננקטת על ידי רוב המגמגמים, אך בצידם קיים מיעוט מגמגמים המצפצפים על החברה הסובבת, מצפצפים אפילו על עצמם, ומדברים בכל מקום ובכל שעת צורך לדבּר. מיעוט נדיר זה, נחלק לשני סוגים.
סוג א. בעלי כוחות נפש מרשימים ביותר, שחרף גמגומם הם ניחנים ביכולת להישמע ברור ובניסוח נאה. הם באים לידי מיצוי מלא של אישיותם, ואינם חשים כל סבל ותסכול מהפגם האסתטי באורַח דיבורם.
סוג ב. אנשים ברֵי כוחות נפש לא מצויים, המדברים בצורה מובנת, בקרוב ל 100% מהמקומות והמצבים, ללא הסתייעוּת במילים עוקפות המרדדוֹת את הסגנון האישי. הם חיים בקומה זקופה ובמימוש עצמי. ולמרות זאת … סבל פנימי עז מלווה אותם כצל לאורך השנים.
בסוג א' אין צורך ממשי לטפל , ואוכל ללחוש בסוד – גם מעשית, אי אפשר לטפל באדם מאושר. (אם כי לפעמים, למגמגם שאינו סובל יש ילד המחקה את אביו, והילד סובל ממש. במקרה חריג זה ראוי לאבא לפנות לטיפול ). אך בסוג ב' אפשר בהחלט וגם צריך לטפל!
* הניסיון מלמד שאין צורך של ממש להבין עד תום את גורמי הגמגום השורשיים, בכדי לרפאו. המטפל אינו חוקר אקדמי , ומטרתו אחת היא : הפחתת סבל, והוספת אושר וביטוי עצמי!
אכן קיימות דרכים מדורגות למוטט את ההרגל העקשני הקרוי גמגום, ללא בזבוז זמן יקר בחקירות אינסופיות.
* לא פעם מגמגמים שואלים ובלחץ כבד "אתה יכול לרפא אותי לגמרי, כן או לא? ". ובכן, שכיח מאוד שכאשר המגמגם משתפר וחש עליה במצב הרוח, הוא ביוזמתו 'פורח מן הקן' מפאת הרגשתו שלו שיִתרַת הטיפול אינה חיונית. מלבד זאת, עצם ניסוח השאלה מניח הנחה שגויה. מפני שהבלתי מגמגמים, אינם מדברים חלָק, רק שאין השומעים מבחינים בכך. קיימים סוגי חוסר רהיטות, ותת סוגים, וכל הללו אינם נחשבים מגמגמים לא קצת ולא הרבה.
* אין זה נדיר שקַל יותר לרפא מגמגם בוגר מאשר נערים וילדים, מפני שהבוגר אחראי, מבין ומַפנים את המטלות. מצד שני, הגמגום (או חרדת דיבור בציבור), הופך עם הזמן מרכיב מהותי באישיות, ולכן בצד הרצון להיפטר מהבעיה, יש רתיעה בלתי מודעת מהשתחררות מוחלטת ממנה.
* מרבית טכניקות הריפוי הקיימות, פשוט לא מתאימות כלל לבוגרים, אלא לילדים (זהו פגע בפני עצמו שלא כאן המקום לדון בו), וממילא העובדה שנעזרים במחשב (שהתוכנה המורכבת בו חייבת להיות מותאמת לשיטה המסוימת) לא נותנת שום יתרון. אגב, המחשב אינו פועל מאומה על המגמגם אלא מהווה סוג של 'מזכירה'. מה גם ששימוש במחשב הוא כשאתה לבד בבית, ואילו בעיית הגמגום ביסודה ועיקרה הוא בריגוש יתר מול אנשים זרים (ורוב המגמגמים, מדברים חלָק או כמעט חלק כשהם לבד עם עצמם).
ויש לציין: בוגרים שטופלו בעבר וללא תועלת , די מיואשים וחשדנים, ומחפשים שיטת 'הוקוס פוקוס' חדשנית ומהירה.
אבל ניסיון החיים מלמד שגמגום שהנו מרכיב קבוע של האדם, זוקק תהליך ריפוי ולא 'זבנג וגמרנו'.
גישת ה"רבדים" ( המכוּנה גם שיטת הסיבים ) אותה הייתה לי הזכות לפתֵח, תפורה במובהק לאנשים מביני עניין ומודעים לעצמם, מתבגרים ובוגרים, וכשמה כן היא, פועלת רובד אחרי רובד, סיב אחרי סיב.
* אמונות תפלות רבות נשזרו סביב תופעת הגמגום. המדובר, הן בדעות מגוונות בנוגע למקור היווצרות הבעיה, הן בתפיסות טיפוליות שונות. השוק רווי ב'מרפאים' שטחיים ותמימים בעלי כוונות טובות, מצד אחד. ומצד שני קיימים שרלטנים עזי פנים במודע. ומצד שלישי שרלטנים למחצה, שיודעים היטב ששיטת הטיפול בה הם נוקטים, תועיל ממשית לפציינט אחד מתוך 200 ותשפר במשהו ל 3 מתוך 100.
באתר זה ברצוני להציג את מה שיש לי לומר באופן בונה, ולא לעסוק במפורט בפגמיהם של דרכים אחרות. אתה הסובל תצטרך להחליט על מי להשליך את יהבך.
* כמעט תמיד כרוך הריפוי הן בנגיעה עדינה (לא חפירה) בנפש האדם הן בשימוש טכניקות וורבליות התנהגותיות, עיסוק באופן חלוקת המילים והמשפטים, מערכת הנשימה, ו 'טיפים' שונים שערכם נעוץ ביכולת המטפל לשבצם נכונה כחלק מתפיסה טיפולית מלאה, ולא בצורה קפריזית.
* לא כל אחד בָּשל לטיפול. כל טיפול בלתי יעיל נוטע אכזבה וייאוש מיותרים ומפיל את התדמית העצמית לשפל חדש. מכאן שמטפל מציאותי ואחראי מכריע לעיתים, לקטוע את מסלול הפגישות, לצייד את המטופל בחיזוקים ודרכי עקיפה, לשלח אותו 'לחופשי', לערוך מעקב כל מספר חודשים, ולצפות להתעוררות המוטיווציה או לבשלוּת שלא הייתה בעבר.
* מניסיוני המקצועי אוכל לקבוע שאדם בוגר (גם אם יש לו נכדים לא קטנים) יכול להתרפא, אם לא יכשיל הוא את עצמו בנימוק ש"אין סיכוי בגילי". האמת היא שאין צורך לשנות את אישיותך בכדי לפורר את גמגומך.
נ.ב. יש לי היכרות מיוחדת עם הווי החיים הדתי והחרדי. והמלצות רבנים.